ונכון..קשה לי לקבל את הכפייה הזאת שעכשיו זה ה-זמן!
מתי שלא מתאים לי,
מתי שמישהו קבע שאני צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמי.. וזה לא אני..
השבוע הייתה לנו הרצאה בבית ספר (בית ספר "דתי" בנים ובנות) של רב מוכר,מצחיק ומשעשע..
הוא סיפר כל מיני סיפורים מצחיקים שהם ממש לא העניין במה שאני כותבת ודרכם נתן לנו קצת מוסר..
כשנגמרה ההרצאה ראיתי שאנשים יצאו משמה מחוזקים באמונה וכל זה..ולא הצלחתי להרגיש ככה,להבין כן להרגיש לא..
חברה אחת אמרה שאיך אפשר לא להאמין ולהתחזק מזה והתחילה לדבר כמו דתייה חזקה שכזאת,הסברתי את עצמי בבירור! שצריך קודם כל להאמין ולבחור בדרך הזאת מרצון שלנו ואחר כך שיחות כאלו באות ומחזקות את האמונה,וזה הכל אז שתפסיק לירות את הדעות שלה לכל כיוון שהוא לא דעתה..
אז כמובן שבשבוע הזה כולם ביקשו סליחה ואחרים סלחו..
כמה אנשים שאמרו לי "סליחה אם פגעתי" הצחיקו אותי קצת.. "*אם* פגעת"?! ברור שפגעת מה זה אם!!! ועוד עם חיוך כזה..
סלחתי אבל לא שכחתי,לא שכחתי שהוא צעק עליי "למה מי את בכלל?!!" ולא שכחתי עוד כמה דברים..
אז האם באמת סלחתי לו? באמת שהייתי שמחה לסלוח לו ושהוא יהיה נקי מכל אשמה ורבב..
אבל אם קשה לי? ואם אני לא מצליחה? מה אז..? אני רעה?..
ואני שמה לב שעוד כיפור הגיע,ועוד שנה עברה,מעניין לרשום על דף מה עברתי,הספקתי,עשיתי בשנה הזאת..אני גם שואלת את עצמי אם זאת הדרך שאני רוצה,אם אני שלמה עם איפה שהגעתי,הסביבה שאני איתה,הדברים שאני עושה,האדם שאני,האדם שאני נראית..
האמת היא שאני שואלת את עצמי את השאלות האלו לא רק פעם בשנה,לא רק לפני כיפור, לפחות כמה פעמים בשבוע,אם לא כל לילה..
























