אז..אמא החליטה לקחת כמה דברים בשקית ולישון אצל סבתא שלי..אמא שלה..אז אחרי הארוחה ליוויתי אותה והיא מילמלה לי..אני אעשה לזה סוף..לא דיברתי עדיין..כי תמיד היא אומרת את זה ומה בסוף? השבתות נהיות רגועות קצת..ואז שוב חוזר אותו תסריט..באותו רגע עלה לי למחשבה משפט פוגע שאמרתי לה אחרי שהיא פתחה בפניי את הלב לגבי התיסכול של המצב,אז עניתי לה משהו עוקצני ולא נעים במיוחד..היא רק אמרה לי חצופה או משהו וכבר קמתי מתוך זילזול אליה..ואז היא אמרה..סוף אמיתי אני אעשה לזה..והיה נראה לי שהיא התכוונה לחתוך את ה"סיפור" עם אבא שלי,משמע להתגרש..
האמת היא שזה משהו שמכיתה ד', בוודאות אני יכולה לומר! שרציתי שההורים שלי יתגרשו,מה זה רציתי? הנפש שלי התחננה לזה! זכור לי שזאת ממש הייתה בקש מבחינתי.. כי אז בטח הייתי מאושרת.. טוב אם לא מאושרת לפחות רגועה נפשית אפשר להגיד..כל הזמן שאבא ואמא באותו בית עושה לי איזשהו אי שקט,מתח באוויר ,גם שהכל "טוב" משהו לא נעים לא נינוח ולא רגוע.. אני אוהבת כל אחד מהם לבד ונזכרת ברגעים יפים,זכרונות טובים.. וכשאני רואה אותם ביחד נהיה לי רגשי שנאה כלפיהם , נזכרת בכל הרע שכל אחד עושה לי למרות שהם מתכוונים לטוב בכלל..כנראה שזה מה שהם מקרינים לי..לא יודעת.. החיבור לא טוב לי..
בכל אופן..נכנסתי הביתה עם האור שאני השארתי לעצמי בעצת אמא,שזה היה משהו קר שלא יכולתי לסבול,נכנסתי לבית,הכל חשוך אבא ישן והכלב נובח, הלכתי לויטרינה,מסתכלת והוא נהיה שקט.. איפה אחי? התקשרתי אליו..הוא הלך לו עם חברה שלו לים..הכנסתי את הסירים למקרר בדיוק כמו שאמא ביקשה ממני לעשות..מה שאני לא עושה ועוזרת כשהיא נמצאת אני עושה כשהיא לא נמצאת..אני מרגישה מוכרחה לעשות את זה משום מה..נכנסתי לחדר שלי,הריח המוכר,המקום הנעים שלי,שמבין אותי תמיד..יושבת מול המחשב..נכנסת לפייסבוק,שמה שיר תוך כדי..קולדפליי,משהו שקט אבל קאבר.. כל הסידורים בבית גרמו לי להתגעגע לאמא,שלא שוכבת על מזרון בסלון ורואה בשקט ויוה,עכשיו הסלון ריק..החלונות ענקיים שקופים וחשופים לכל..אין מי שישים את הוילון..נזכרתי שלאמא יש פייסבוק שלא אישרתי אותה..אני פתאום קולטת כמה אני ילדה לא תומכת,הבת היחידה שלה ,שאמורה להבין אותה יותר מכל אחד אחר..סוג מתכחשת אליה,כמו מתביישת והרי אני יודעת שאין לי במה! כי יש לי אמא שהיא אישה מדהימה,ולא כי היא אמא שלי,כי אני רואה את כמות האנשים שמתייעצים איתה על דברים בחיים,כמה תעצומות נפש יש לה לעזור לאחרים העיקר לעזור להם..ואת עצמה הזניחה לחיים המרירים האלו..אני נזכרת בפעם אחת כשהיא אמרה לי.."אני מתנחמת בכם,בילדים" היא התכוונה שלפחות מהנישואים לאדם שנקרא אבא שלי,שהיא כל כך מתחרטת עליהם,יצא משהו טוב,אנחנו, הילדים שלה..
אז אני מוצאת את עצמי כותבת בתיבת חיפוש של הפייסבוק את השם של אמא,ישר זה מופיע ואני לוחצת בתמונה,לראות את האישה שאני מתגעגעת אליה עכשיו..ועם השיר שברקע..פשוט התחילו לרדת לי דמעות,אני לא טיפוס רגשי בכלל! אפילו צוחקים עליי שאין לי רגשות (ברור שיש,אני פשוט מסתירה אותם כל כך טוב ושומרת אותם לעצמי בלבד..) ואני גם לא מחוברת לאמא שלי ברמת ה"אמא ובת" אבל התמונה הזאת,שבה רואים את אמא מחייכת חיוך אמיתי מתמיד,זה שהיא אומרת לי תמיד לעשות אותו כשהיא מצלמת אותי,חיוך כמו ש"את באמת צוחקת" ככה היא אומרת לי.. והשיער שלה עף לצד עם הרוח והיא עם ידיים משולבות..הסתכלתי שוב על השם שלה..ועוד בכי.. כל כך הערכתי אותה באותו הרגע..פתאום כל המילמולים שלה מידי פעם (הרי אני לא מסוגלת פעם אחת ובאופן רציף להקשיב למה שיש לה על הלב מבלי לעקוץ ולענות לה באכזריות ולומר לה כמה שהיא הבעיה פה..) שהיא לא באמת מאושרת,שאין לה באמת חיים,שתמיד ממנה מצפים לשמור,לנקות,לסדר,לעבוד ועוד מעזים לומר שהיא הבעיה פה..כל התיסכול הזה שלה..צף לי כמו לא יודעת מה..כאב לי עליה..כבר כאב לי ככה..אבל נמאס לי בשבילה..אני חושבת שבגלל זה אני כועסת עליה ועונה לה במרדניות וחוצפה..זה שהיא לא לוקחת את החיים שלה ב-ח-ז-ר-ה אליה, שהיא לא חיה אותם,אם רע לה,שתקום שתעשה משהו,שתצא ותהנה, אבל כמו שהיא אמרה בעצמה..אנחנו לא ילדים תומכים והיא צודקת בזה כל כך..ולפעמים כשאני מסתכלת מהצד על ההתנהלות של הבית כשכולם נמצאים..אני יכולה פתאום לראות את זה..את זה שהכל נופל עליה,שרק ממנה מבקשים,שרק ממנה מצפים שתהיה הבאמת רצינית,שתקדיש את עצמה לצרכים שלנו..אבל כנראה שגם לי קשה..קשה לי לתמוך ולהיות כשהיא בוחרת להמשיך ולחיות ככה,אם רק היא הייתה קמה,ואומרת זהו לחיים האלה ,לנישואים האלה,הייתי שמה..אבל היא בוחרת לסבול בשקט,ואני שוחרת בחופש ובשלום..ואם לא טוב לך,קומי..עשי צעד למענך..
אז מה? כנראה שזה הגעגוע לאמא? אולי..
ההורים שלי לא מחבקים,לא נוגעים, ולא מנשקים, והם לא הכי מביאים חום.. הם עושים הכל למעננו,ונותנים לנו כל מה שהם יכולים,זה אני יודעת..ואני מקבלת את הנתינה החומרית שלהם במקום הנפשית והרוחנית, ואני מקבלת אותם (טוב,לפחות משתדלת ) כמו שהם..אבל מה שבטוח ששניהם ביחד כבד לי מידיי..עם כל הניסיון להתעסק בחיים שלי..זה פולש אליי גם וזה פשוט כבד..
לילה טוב :)
;){kind=link}