המנגינה שלפני הצחקוקים הרשעים,
שהוא היה רגיל לשמוע כל יום,
מרובו של היום,
המנגינה העדינה,
שנכנסת לנו עמוק לנשמה,
אותה המנגינה העצובה,
עם הקול השקט,
שאף פעם לא נשמע,
ורק עכשיו,
אחרי שזה קרה,
כולם שותקים,
וכולם מצליחים לשמוע,
ומאוחר מידי,
האמא אדומה מדמעות,
האחות הקטנה,
היא עוד לא מבינה,
את כל מה שקרה,
המורה עומדת שמה,
ממש בפינה, וכולה המומה,
והפרחות שלועגות כל היום,
היו בתדהמה,
חבורת הבנים,
עומדים בלי לומר מילה,
עומדים מעל למה שהם יצרו,
במו הרשע שלהם,
ראו למה הם גרמו,
וההוא שחייך אליו באמצע השיעור,
וחיבב אותו,
את אותו הנער המוזר,
כועס,
רק עכשיו מבין למה הוא גרם,
כשהוא נגרר אחרי אותם הנערים,
עם המעשים המרושעים,
הוא היה נער יפיפה,
פניו היו לבנות ועדינות,
עיניו היו כחולות,
שפתיו היו ורודות,
על הציפורניים הוא מרח שחור,
בעיניים הוא מרח שחור,
הוא היה לבוש כולו שחור,
כאילו מנסה להתחבא,
אבל תמיד מצאו אותו,
וגם עכשיו,
אחרי שלקח את הכדורים,
והתגלה ביער מושלג,
איפה ששומעים את הציפורים,
ושם נגמרה תקופת הצחקוקים,
המגעילים והמרושעים,
שם נשמעה,
אותה מנגינה,
השייכת לאותו הנער עם הפנים העצובות,
שלא ישוב עוד לחיות .
;){kind=link}