אתן מתחרפנות,
כל אחת מכן,
משתגעת לבד עם עצמה,
לא יודעות מאיפה מאמינים לדבר הזה,
ואיך מתחילים להתמודד,
ואם בכלל..
דמעות יורדות מהר,
הבכי נהיה מטורף,
העיניים נהיות אדומות,
והראש לא פה יותר,
אין על מה לחשוב,
הכל פשוט.. קורה,
ובקצב כל כך מהר,
כמו שרק החיים מסוגלים,
להוכיח לנו..
פעם אחר פעם..
ועבר חודש,
ואתן עדיין כואבות,
ועדיין לא מעקלות,
לא בטוחות,
אם אני מסתכלת עליכן מלמעלה,
או שאני כבר באמת לא קיימת,
בשום מקום,בשום ייקום,
ושזאת אני שמה,
באמת,
באבן העזובה הזאת..
ועצוב לי,
אני לא יכולה לומר מילה,
אני לא יכולה להביע רגש,
אני לא יכולה לנחם,
אני לא יכולה להיות אני יותר,
ועצוב לי,
עצוב לי לראות את כל זה מלמעלה..
;){kind=link}