לחשוב,
שהם היו יותר גדולים ממני,
והחיים הפכו את זה,
ואני?
אותה ילדה,
הפכה לנערה, וממשיכה הלאה,
בשלבים של החיים,
והם?
הם תקועים עדיין בגיל 16,
באותה תמימות,
מתחת לאבן,
מי יודע, מי זוכר אותם..
הם הכאב הראשון שלי,
אני בחיים לא אשכח אותם,
אני לא זוכרת את השמות שלהם,
אני לא רוצה לדעת,
כי יכאב לי יותר,
לא רוצה להביט בתמונה שלהם,
כי יכאב לי יותר..
למה כאב לי?
למה הזדהיתי כבר אז?
למה נשבר לי הלב לקלוט?
לקלוט שהם לא יחזרו עוד?
שהם לא יתגייסו?
שהם לא יסיימו צבא,
כמו שכבר היו אמורים?
ואם בכלל..
מאותם נערים ילדותיים,
היו הופכים לנערים גבריים?
הם חוו בכלל אהבה ראשונה?
ונשיקה?
ופרידה?
וכאב לב?
ומה הם הרגישו,
באותו הרגע,
שאיבדו שליטה,
שלא היה למי לפנות,
שהיו בכביש,
סואן כמו החיים,
ואין אמא, ואין אבא,
ואין מי שיציל אותך..
כמו כל הזמן..
זה פשוט אתה,
הכביש שמלפנייך,
ובסופו מחכה לך המוות.
























