את מגמגמת
את מתחילה את המילה הראשונה
ודמעה זולגת לך על הלחי
את שונאת את הקיום שלך באותה השנייה
את המראה שלך באותו הרגע
את הדיבור שלך באותה הדקה
ואת החיים שלך באותה התקופה ארורה
את לא באמת מצליחה להסביר
מה מפריע לך ולמה את ככה בוכה
לעומת זאת, את הכאב..
כל מי שנמצא מרגיש..
היית נותנת כל כך הרבה
היית נותנת הכל..
רק שיהיה לך את זה
ואת מסבירה ומסבירה
ואת בקושי נושמת
מנסה לשכנע
ופתאום, מתוך כל הבכי
באמצע הדיבור וההסבר קורע הלב שלך..
את קולטת, את מבינה
שזה לא משנה כמה שתסבירי
וכמה שהם יבינו אותך
הם לא יוכלו לעזור לך בחיים
ולא משנה כמה הם ירצו..
את אומרת לא משנה וקמה
הולכת לחדר
נופלת על הכרית
ובוכה
בוכה את החיים
בוכה את כל הסבל
את כל הקושי
וחוסר הביטחון שלך..
בא לך להיות רפויה
להיות כנה
להיות משוחררת
ואת לא יכולה
כי על זה בדיוק את בוכה
לא ילדה, למען האמת..?
את לא יפה כשאת בוכה..
מפה..את יכולה רק להתמרמר..
אז..בבקשה ..
שיהיה לך בהצלחה..
























