הנשימות נהיות לא סדירות,הגרון נהיה חנוק..
והגוף משתתק..
העיניים בוהות..
בוהות ביד מחזיקה תמונה,
ולאט לאט המוח קולט מי בתמונה..
נהיה קשה לנשום,העיניים נהיות מבריקות,
עדיין לא קורה כלום.
בוהה בתמונה ונזכרת ברגע,
לכמה דקות שכחתי איפה אני,
פשוט הייתי בחדר שלי,איתך,יושבות,
צוחקות כמו שבחיים לא צחקנו ככה,
חייכנו,העלנו זכרונות..
תוך כדי צחוק שלי שנגמר,אני מסתכלת עלייך במבט חטוף,
ורואה את העיניים שלך נהיות קטנות מצחוק,
החיוך מרוח לך על הפנים..וזה היה רגע מאושר..
העיניים נהיו מבריקות,הנשימות נהיו מהירות,
והדמעות יורדות,יורדות מהר מידי..
אני קולטת איפה אני..
אני פה,יושבת ברצפה ונזכרת בך.
הראש זז בתנועה של לא,אין מצב!
מי יסביר לי שעכשיו..אין לי למי להתקשר,
אין למי לספר,להתלהב,לבכות,לכעוס..
לא מובן לי..
איך זה יכול לקרות לי..לך..לנו?!
היית מאמינה לזה?
את לא פה..אפילו את זה אין לי למי לשאול..
זה מחרפן,משגע,מטמטם
זה לא פייר..החיים האלה..
מי היה מאמין שכשאני אתגעגע אלייך אני אצטרך לגשת לסלון,
לפתוח מגירה,ולהוציא משמה שקית,
שקית עם תמונות..תמונות שלך..שלנו..
לשבת על הרצפה ולהעלות זכרונות שלנו ובעצם..להיות לבד..
אני לא מאמינה..לא קולטת..
שהחיוך הזה,עזבי חיוך..
המבטטט הזה !
לא חי יותר..
הגוף הזה,השכל,החיות שבך,
תקועה עכשיו באיזה שטח מתחת לאבן שיש..
כל כך רחוק ממה שהיינו..
כל כך מוזר ממה שאי פעם דמיינו לעצמנו..
בצחוק לא תיארנו שככה זה ייגמר,
תמיד היו לנו דמיונות לעתיד שלנו,
דברים יפים,מצחיקים,מרגשים,
ובסוף,ככה זה נגדע לנו..
את יודעת,יש רגעים..שאף אחד לא מצליח להבין אותי,
אני מתעצבנת,הולכת,ורגילה כ"כ לרוץ אלייך,
ועכשיו..אין לי למי..אני לא מבינה איפה אני צריכה להשים את עצמי כבר..
אם אני אמורה וצריכה בכלל לשחרר אותך?
זה יהיה בסדר מצידי בכלל?
מצד אחד קשה לי נורא,ואני רוצה להמשיך כי זה קשה ככה,
מצד שאני אני מתה מפחד לשכוח אותך...
כל כך כועסת..שאת לא פה לחוות איתי דברים,
שאת לא מתבגרת איתי יחד,שאת נשארת אותה אחת,
אותה נערה,שאף פעם לא תדע מה זה זקנה,
הורות,אחריות,ועוד דברים שכנראה אני אחווה בלעדייך..
קשה לי בלעדייך,אני מתגעגעת!!
אוהבת אותך תמיד ובחיים לא אשכח אותך !
























