זה מה שמעלה גיחוך במצב,
הדבר השנוא עליי,
הלמידה מתוך השעות הקטנות של הלילה,
לתחילת השעות המאירות של היום,
במקצוע פלצני שיכול להתאים פלא או לא,
בסיפור דאגה קלאסי,
אבא ובן,
מנסה לעמוד בזמן,
בכמות חומר האדירה,
מוצאת את עצמי קוראת בקול,
"אני מחפש אותך תמיד" ,
זה מה שהאבא כותב,
כותב לבן שלו,
ממשיכה לקרוא לעצמי בקול,
מתוך המילים הקטנות,
מתוך השורות הדקות,
מסתבר שהבן שלו בלתי ניתן להשגה,
ותמיד יהיה לו הצורך לחפש אותו אי שם,
דמעות ירדו,
לא הבנתי אפילו למה,
עצרתי רגע,
והבנתי הכל,
אבא,
אמא,
ובת שמתה,
הם לא יוכלו לדאוג לה יותר,
הכמיהה שלהם אליה,
והרצון הבלתי פוסק,
לגונן ולשמור,
לא יעזור להם יותר בחיים האלה,
כי היא לא פה,
היא לא תהיה פה יותר,
כאבתי את כאבם,
פעם אחת בחיי,
בזמן ובמקום הכי לא מתאים,
ובתקופה הכי לא מתאימה.
;){kind=link}