וההתחלה של המחר,
מטשטשת את הגבול,
בין גרוע לטוב,
בין החיים למוות,
בין הרצון למות,
ולהמשיך לחיות את המחר,
הרצון לא להיות כאן יותר,
מתחיל לגבור על כל המציאות,
על כל האמת שאני חיה,
ועל כל טיפה של היגיון
שאני מנסה להחדיר למוחי,
זה נהיה קשה לי מידי,
זה נהיה גדול לי מידי,
ואני קטנה,
בתוך כל הבלאגן הזה,
אין מי שמבין,
בלי לומר את ה'אבל ' הזה,
שמשמיד כל משמעות
למשפט שנאמר לפניו,
זה שמתסכל אותך,
זה שלא מתחשב בך,
זה שגורם לך לחשוב שאתה מכונה,
שצריכה לתפקד ברצף מסחרר,
מבלי לעצור את מרוץ החיים הזה,
שאחרי הכל?
צריך להמשיך,
עם רצון, בלי רצון,
פשוט תמשיכי,
אל תיפלי,
אל תיטעי,
וגם זה לא משנה מי את,
מה את, ומה טוב לך,
היא כבר אמרה לפניי,
"הכל אצלי משימות",
אני בחיים והיא לא,
הפחד שאני אהיה כמוהו,
גם בחיה וגם במותה,
מתחיל לחלחל בי,
ועוד יותר מפחיד,
החיים עצמם.
לא בטוחה שמה שכתבתי מובן כל כך,
בספק אם אני מצליחה להבין את עצמי,
והדברים שעוברים עליי,
רק נהיים יותר ויותר כבדים,
ואני הולכת ונהיית יותר ויותר חלשה,
במציאות שלא נותנת לי סיכוי,
בחיים שלא נותנים לי דרך להתמודד.
;){kind=link}