עוזבת את המחברת והספר,
בוהה בחדר, כמה שהוא לבן,
לבן מידי אפילו..
עיניי נתקלו בקופסה כחולה,
זאת קופסה של נעליים,
שבה שמתי דברים שיום אחד יהיו לי לזיכרון,
הושטתי יד,
הורדתי אותה מהמדף הגבוה,
התיישבתי על המיטה,
ובין כל השטויות שיש שמה,
מצאתי מכתב,
מכתב ממך, יובל,
חח כמה שגיאות כתיב ..
אמרת לי עברו שנתיים,
מאז שעזבת,
ואת רוצה לדעת מה איתי,
ושלפי דעתך למרות שאנחנו לא בקשר,
אנחנו עדיין החברות הכי טובות,
ושעכשיו קוראים לך אפרת,
שאני לא אשכח,
כבר לא יובל,
רק אפרת,
לא להתבלבל בטעות,
כמה תמימות של ילדות קטנות,
כמה אהבה,
אמרת שאת המכתב כתבת מגעגוע,
ירדה לי דמעה,
התרגשתי,
ושנייה אחת חשבתי,
את הדבר האחרון שלו קראתי ככה,
חברה טובה..
אחרייך לא באמת העזתי להשתמש בביטוי הזה,
זה ביטוי מחייב בשבילי,
השארת לי פרטים בדף נפרד,
והוספת שמה עוד שורה,
כתבת לי שאת 'מחקה' לתשובה ממני,
ומקווה שאני ארצה לדבר איתך,
הסתכלתי בפרטים האלו,
ואמרתי לעצמי,
חמש שנים עברו..
מאז שכתבת את זה,
איך שהזמן לא מחכה לנו,
לא עושה איתנו יותר מידי חסד,
כל אחד גדל ומתפתח,
חי את החיים שלו,
את השגרה וההרגל שלו .
;){kind=link}