ואת הכאב שבו את עוטפת את עצמך.
את מאבדת את עצמך בין כולם,
בתוך החיים העצומים והמזערים האלו.
לא מסוגלת לשמוע עוד סיפור,
עוד חיים-מוות של משפחה שלמה,
של אנשים שמשתגעים מהגעגוע המחריד.
העיניים שלהם, הן כל כך עצובות,
הן מספרות לך הכל, את לא צריכה לשאול שאלות.
אם רק תביטי לדקה,
זאת תהיה דקה שתספר לך,
על הנער הצעיר,
יפה כל כך, אהוב כל כך,
הבן היקר,
החבר המדהים,
האח הגדול והדואג,
שהלך באחד הימים,
ומאז..
הימים הולכים וגדלים,
הכאב הולך ומעמיק,
זה לא באמת נגמר,
הזמן לא באמת מרפא שום דבר,
כי - איך אפשר לרפא משהו שלא קיים יותר?
זה פשוט חיסרון כאוב,
זה לא מחלה שתתרפא ביום מן הימים.
זה לא משהו שרופא טוב יעזור,
זה לא משהו שאפשר להתחרט עליו,
זאת לא טעות, ואי אפשר לתקן את זה,
זה פשוט אובדן, שנשאר שמה ולא זז יותר .
חיים עם תחושת כאב בכל נשימה בחיים האלו,
ועם כל חיוך , עולה לדמיון חיוך אחר,
עם כל צחוק , נשמע בראשי הצחוק שלו,
לאנשים נראה שהכל טוב,
שהמשכתי הלאה,
אבל ממשיכים רק כי צריך להמשיך,
אני הולכת והלב שלי כבר ממזמן עצר,
ההתנהגות היא לא כמו שהיא נראית,
המוח מתרגם לשפה של אנשים ,
את מה שהוא היה רוצה שיחזור כל כך,
מבט אוהב, חיוך יפה, צחוק מתגלגל ,
זה לא מה שאני באמת חווה,
כבר אין אל מי לחייך באמת,
ואין עם מי לצחוק,
ואין יותר את מי לאהוב ככה.
מזה בשבילי דקה לעמוד,
לכבד אותך, ולזכור ,
כשכבר עוד שנה חלפה לה,
וכל דקה ממנה ,
עמדתי וזכרתי,
יותר מזה,
אני זוכרת וכואבת,
המלחמה שנלחמת,
היא שלקחה אותך,
ואצלי..
אצלי כל יום הוא הוא מלחמה חדשה,
שמתחילה בשעות המוקדמות של הבוקר,
ונגמרת עד שהנשמה הזאת יוצאת מתוכי,
וככה זה חוזר על עצמו,
והנה עוד שנה,
עוד מלחמה,
על הזכר וההנצחה,
ועל הכאב והגאווה .
זה הכאב שלי,
עלייך חייל צעיר,
עלייך אחי היקר,
שלא הספקת לראות כלום בחיים,
לא הספקת להגשים כלום,
ולא הספקת להשאיר זכר,
כואב לי שיבוא יום,
ולמישהו לא יהיה אכפת,
ולמישהו זה לא יכאב כמו שלי .
;){kind=link}