ואני עונה שאני סך הכל עייפה,
ובלב אני עונה לעצמי,
לא, את לא עייפה,
את נערה עצובה,
הם שואלים אותי למה אני ערה בלילה,
ואני עונה שנרדמתי בצהריים,
ואני לא מסוגלת לישון,
אני משקרת,
כי גם כשאני ממש עייפה,
אני בכל זאת נשארת ערה,
כשכולם ישנים,
כי אני יודעת,
שזה הזמן הכי טוב לבכות,
מבלי שישמעו אותי,
הם שואלים אותי,
למה אני בוהה בחלון,
במשך כל היום,
ואני לא עונה יותר,
אני לא בוחנת את החלון,
אני מתבוננת בהרבה ריכוז בעץ,
בעץ של השכנים,
שמעבר לחלון שבחדרי,
מעבר למציאות שלי,
חושבת על החיים שלידו,
ותוהה מה עברו החיים שמולו,
כמה שוני יכול להיות,
והכל סביב עץ אחד,
עץ מסכן אחד
;){kind=link}