שמעיר אותי מתוך שינה,
שלוקח את רגליי לחדרך,
ופותח את דלתך,
שעכשיו היא בכלל לא סגורה,
והחדר כבר לא מבולגן,
והחדר לא מריח כמוך,
אבל אני נכנסת,
ואני עומדת,
מביטה ומתקדמת,
בוהה בתמונה שעל הדף,
הנה אנחנו,
ביחד צוחקים,
שני ילדים קטנים,
שני אחים,
ליד מונחת תעודת הזהות שלך,
והחוגר שלך,
על הארון תלויים המדים שלך,
מגוהצים,
בדיוק כמו שאתה תמיד מבקש,
ואני מסדרת לך אותם,
המצעים על המזרון חדשים,
אז אין לי טעם להריח אפילו,
אז אני פתחתי את הארון,
אחי,
לקחתי לך חולצה,
ולא במטרה של ללבוש,
כמו שהייתי רגילה לעשות לך,
כי זה סתם נוח לי,
אלא בשביל להריח,
עוד פעם,
את הריח,
שאני לא אצליח להריח יותר בחיי,
ולחוות את ההרגשה,
שלא תחזור על עצמה,
ולזכור את כל הדברים,
שאני תכף עומדת לשכוח,
זה הזמן שישכיח,
הוא ישכיח ממני זכרונות יקרים,
אבל אח יקר כמוך,
הוא לא יצליח לעולם,
לפתע התעוררתי בוכה,
אני פה על מיטתך,
מחבקת את הכרית,
שתמיד היית זורק עליי,
באמצע שהיינו רואים סרט,
אין לי יותר מילים,
אין לי כבר יכולת לתאר,
זה כבר רק הכאב שמדבר,
מדבר מהגרון,
דרך הקול הצרוד,
ומביע את עצמו דרך הכתיבה,
באמצעות אצבעות מתקתקות ורועדות,
על אותם המחשבות,
שמסתירות אותן ההמון של הדמעות,
הדמעות שלי, והן עלייך .
;){kind=link}