כשהסימנים חוזרים לגוף,
היא לא רוצה להאמין,
היא לא מוכנה לסבול את זה שוב,
היא נלחמה כבר,
היא בן אדם של שלום,
מלחמות כאלו לא בשבילה,
הן לא מדברות אליה,
בשום צורה ושום אופן,
היא לא מוותרת בקלות,
והיא נקרעת,
נקרעת בין הרצונות שלה,
לבין העובדה,
העובדה הזאת,
שהיא תאלץ להתמודד,
אם היא רוצה או לא,
שזה חוזר,
חוזר אליה,
לא מרפא ממנה,
ולא נותן לה רגע של מנוח,
אולי אז,
אולי בסוף,
זה באמת ייתן לה מנוח,
לא רגע של מנוח,
מנוח.
לכל החיים.
מוות.
ואני?
אני אקרא לזה שניצחה,
לחיים ולמוות,
היא ניצחה,
היא תנצח,
כי זו המחלה הישנה,
זו שהכירה,
זו שידעה עד כאב
;){kind=link}