היא זרקה אליי,
אמרה כיש עומק בדבריה,
והמשיכה,
"יש אנשים שחיים,
והחיים יותר קשים להם מהמוות",
יכולתי להזדהות לרגע,
פעם?
גם אני אמרתי את זה,
אמרתי כי לא הבנתי,
אמרתי כי לא ידעתי כלום,
לא הבנתי שום דבר מעצמי ומהחיים,
אני עדיין לא מבינה שום דבר על עצמי,
אבל על החיים?
אני כבר יודעת,
אולי לא הכל,
אבל יש כמה דברים,
שהם לימדו אותי טוב טוב,
לימדו אותי מספיק כדי להבין,
שמה שהיא אמרה לי,
היה משפט דפוק,
כי אולי המוות לא הכי גרוע לאותו אדם,
אני מתכוונת לאדם שלא איתנו,
אבל לנו הוא משאיר משהו,
חור בלב,
ולוקח את החלק הזה איתו,
החור שבלב?
לעולם לא יתמלא שוב,
לא משנה מה תעשה,
ולא משנה לאן תגיע,
ולא משנה לאן תיסע,
ולא משנה באיזה שפה תדבר,
וכמה תלמד,
וכמה תשתנה,
כי לקח אותו מישהו,
שלעולם כבר לא יחזור,
ולעולם לא יחזיר את החלק שלקח איתו,
הוא לקח אותו למקום לא נודע,
זה אותו החור שבלב,
שמזכיר לך כל לילה,
כמה שהוא קיים - חסר,
כמה שקשה לך לנשום,
כמה שחסר לך חלק בגוף,
שחסר חלק ממך,
ואני מבינה,
כמה שהמשפט שלה היה מטומטם .
;){kind=link}