כשהרוחות מורגשות באוויר,
באוויר הספציפי הזה,
בעודה יורדת מהרכב,
מהרמה שהיא רכשה לעצמה,
בשנים האחרונות,
מאז שברחה מהמקום הזה,מכאן,
ולא חזרה,
לא שמרה יותר מידי על קשר,
נעלמה להם כאילו מעולם לא הייתה,
כאילו מעולם הם לא גידלו אותה,
כאילו המקום הזה..זר לה,
כאילו היא לא מכירה כל חלק אחורי פה,
כל בניין נטוש,
כל זולה זרוקה..
כל הדברים שהיו מחביאים פה,
ממש בתוך הספה הקרועה,
שהם גררו יחד..
היא נזכרת בכל העבר,
שלא נגעה בו שנים,
שלא דיברה עליו,
על האנשים שהיו חולקים איתה,
את אותם החיים,
את אותם השטויות,
את אותם הבלאגנים,
את אותם הבריחות,
איפה הם עכשיו,
יש מישהו שנשאר פה?
היא תוהה..
והיא עולה במדרגות,
היא נזכרת בכל רצפה שבורה,
בלי כוונה,היא מונעת מעצמה לגעת במעקה,
ואז נרגעת,
אלו היו חיי,
ומחליקה את ידיה המטופחות עליו,
נושמת עמוק, נושמת צח,
וחושבת לעצמה..
שהאווירה השתנתה,
זה מרגיש לה כמו אותו הלילה,
שגילו אותם,את כולם,
והעיפו אותם,
וזרקו אותם..
גם אז, כמו ביום הזה..
האוויר החליף את הריח שלו,
הפחד החליף את ההרגשה,
והיא החליפה את החיים שלה..
והנה הריחות מגיעים לאף שלה,
היא מסיטה את משקפיי השמש מעל העיניים,
ומבלי להשתהות יותר מידי,
היא פותחת את הדלת
;){kind=link}