הפעם הראשונה שאמרתי,
שהודעתי לה על הרגשות שלי,
אני לא חושבת שהיא ממש הבינה
מאיפה זה בא עליה,
צרה אחרי צרה,
שורדת מבעיה לבעיה,
כל כך לא רציתי להפיל עליה,
לא רציתי להכביד יותר ממה שכבד,
וכבד.. בזה אני בטוחה..
אבל לא יכולתי יותר,
כי וויתרתי כבר..
לא באתי בטענות,
בלי יותר מידי דרישות
שאף אחד לא יוכל לעמוד בהן,
רק בקשה אחת,
לא להיות כאן יותר,
לא לחיות כאן יותר,
שתיתן לי לקחת את עצמי וללכת,
לא יודעת למה יש לי הרגשה שהשלב הבא,
זה שאני פשוט לא שואלת,
לוקחת את עצמי,
קמה והולכת מפה,
מהחיים האלו,
שלא מתאימים לי יותר,
מי שרוצה לשרוד בטירוף הזה,
שיהיה לו בכיף,
צריך המון כוחות,
אני שונה מהם,
את הכוחות שלי?
אני רוצה להשקיע בדברים אחרים,
שלשם שינוי?
יועילו לי,
ויעשו לי טוב,
ולא רק יעזרו לי לשרוד יום בבית הזה,
ובמקום להקשיב,
היא עשתה את מה שחשבתי שתעשה,
ולא רציתי, אבל זה קרה..
היא האשימה אותו,
אני מבינה אותה,
לא קל להכיל את כולנו,
ובמיוחד לא אותי,
כולם פה מנסים,
ואני מוותרת,
וזה קשה לה,
היא לא יודעת מה היא אמורה לעשות,
ואיך היא צריכה להגיב,
לנערה בת 17,
שבאה אליה,
ואומרת לה,
אמא,לא טוב לי פה,
אני רוצה ללכת..
תתני לי?
לא פשוט,
ואני כהרגלי..
מבינה אותה..
;){kind=link}