אני חסרת אונים,
חסרת יכולת,
ביקשתי,
ביקשתי לעבור מפה,
ביקשתי לא להישאר איתכם,
וויתרתי על כל זה,
רציתי מקום שהרגשתי שייכת,
מקום שנתן לי ביטחון,
שידע לאן הוא מוביל אותי,
כי אני לא ידעתי זאת בעצמי,
ובואו נודה באמת?
גם אתם לא ידעתם,
ולא הייתם בטוחים בכלל,
ובכל זאת התעקשתם,
נלחמתם איתי,
להיות אחראים לחיים שלי,
כשבעצם..
את עצמכם אתם לא מצליחים להחזיק יותר..
למה עשיתם את זה?
למה אתם ממשיכים לעשות לי את זה?
אם זאת אהבה..
אני לא רוצה לדעת מזאת שנאה,
בכוח שמתם אותי במשבצת של הילדה הזאת,
הטובה,
החמודה,
החייכנית,
החזקה, כלום לא נוגע בה, היא תמיד..בסדר..
אבל וואלה?
לא,
אני נשברת,
ואני מורדת,
ואני שונאת אותכם,
על כל החוסר אונים שאני בו עכשיו,
וזה בגללכם..
;){kind=link}